ערב משחקים שבו אף אחד לא נשאר בחוץ

בדקות הראשונות האולם עוד היה מחולק לחבורות קטנות. לא הרבה אחר כך כבר עמד שם מעגל אחד גדול. אף אחד לא ביקש מהם להתערבב, זה פשוט קרה.

מה שעשה את השינוי היו המשחקים. מעגלי אחיזת ידיים שבהם אף אחד לא מצליח לבד, משחקי כדור שמחייבים לשים לב למי שעומד מולך, ומשימות אמון שבהן אתה צריך לסמוך על החבר שיתפוס אותך. בכל סבב נוסף הקבוצה התארגנה קצת יותר מהר.

רב מצוות הישיבה שליט״א ואנשי הצוות לא נשארו בצד. הם נכנסו למשחקים, צחקו כשהמשימה נכשלה וניסו שוב יחד עם כולם. כשרב עומד בתוך המעגל ומחזיק ידיים עם הבחורים, המרחק ביניהם מתקצר מעצמו.

משחק כזה מלמד דברים שאי אפשר ללמד בשיחה. כשאתה צריך את החבר כדי להצליח, אתה מגלה מי סבלני, מי חושב מהר, ועל מי אפשר לסמוך כשזה חשוב. וגם הבחור השקט מגלה שיש לו מקום.

אצלנו אין שיעור א׳ ושיעור ב׳ ואין שקופים, וגם ערב משחקים נראה ככה. כולם בתוך המעגל, והחבורה יוצאת מהאולם קרובה יותר ממה שנכנסה.