אלול בחורשה

אלול הוא זמן של התחלות. השנה רק נפתחה, הכיתה עוד מתרגלת לקצב, ובדיוק אז יצאו בחורי כיתה יא לבוקר אחד בחורשה.

מדורה בין העצים, בצק שמחכה לתורו, ופיתות שנאפו על האש אחת אחרי השנייה. תמיד היה מישהו שכרע ליד האש והפך אותן בזמן, ומישהו אחר שחיכה לידו עם הכדור הבא. מי שלא היה בטוח איך לגשת לאש, למד תוך כמה דקות מהחבר שלידו.

על שולחן הפיקניק נחתכו הירקות. אין שם מטבח ואין ציוד מיוחד, רק סכין, קרש ועבודה משותפת, ומי שלא היה ליד האש מצא את מקומו ליד השולחן.

ואז ישבו לאכול, התלמידים ואיש הצוות מאותה ארוחה. השיחה התגלגלה לשנה שנפתחה, לציפיות ולמה שכל אחד רוצה להספיק. שיחות כאלה קורות בקלות רבה יותר סביב מדורה מאשר בכיתה.

איש הצוות לא הגיע כדי להשגיח מהצד. הוא ישב עם הבחורים, שמע מה מעסיק אותם וסיפר גם קצת על עצמו. ככה נבנה אמון, לאט, שיחה אחרי שיחה.

כשחזרו לישיבה, ריח העשן עוד נשאר על הבגדים. וגם ההרגשה שהשנה הזאת התחילה ברגל ימין.