נרות בבית המדרש, ואורח מהשטח

בית המדרש היה שקט מהרגיל. לקראת יום הזיכרון, הקולות של הלימוד פינו מקום לשעה אחרת. גם מי שנכנס לחפש ספר הנמיך את הקול כשראה לקראת מה מתכוננים.

לפני כן הגיע לישיבה אורח מארגוני החילוץ וההצלה, ראש צוות שמכיר את הימים הקשים מקרוב. הוא ישב עם אנשי הצוות, שוחח איתם בגובה העיניים, וסיפר על העבודה שלו ועל מה שהיא מלמדת על אחריות ועל ערבות הדדית.

דברים שנאמרים מתוך ניסיון כזה נשמעים אחרת. אין בהם מליצות, רק אדם שעומד בראש צוות ויודע מה המשמעות של להגיע ראשון.

אחר כך הוכנו נרות הזיכרון. הם סודרו בבית המדרש בזהירות והודלקו לקראת הטקס, והחדר שבדרך כלל מלא בוויכוחים של חברותות התמלא בשקט.

ההכנות נעשו בקפידה. מי שסידר את הנרות דאג שיעמדו בשורה, מי שהכין את החדר דאג שהכול יהיה מוכן בזמן, והכול נעשה בלי מילים מיותרות.

בישיבה תורנית, יום הזיכרון מגיע עם תוכן. אדם אמיתי שמספר, נרות שדולקים, וטקס שנכנסים אליו כשכבר יודעים על מי חושבים. השעה הזאת לא הייתה עוד סעיף בלוח הזמנים.