מהקמח ועד הפיתה: כיתה יא מבשלת בשטח

הכלל היה פשוט: מה שלא תכינו, לא תאכלו. עם הכלל הזה יצאה כיתה יא בחשוון לבוקר שטח מול נוף פתוח, רחוק מבית המדרש ומלוח הזמנים הרגיל.

העבודה התחילה בבצק. הבחורים לשו אותו בעצמם, שיטחו, והניחו את הפיתות על אבנים חמות ועל המדורה. הפיתות הראשונות יצאו שרופות מעט בקצוות, ומשם כבר למדו מתי להפוך ומתי לחכות.

במקביל התארגנה פינת בישול. ירקות נחתכו על השולחנות, סירים עלו על האש, והתפקידים התחלקו כמעט מעצמם. מי שלא ידע לחתוך למד מהחבר שלידו, ומי שידע הראה.

אנשי הצוות עבדו לצד הבחורים, עזרו לשמור על האש ונתנו עצות, אבל את העבודה עצמה השאירו לכיתה. כשמשהו לא הצליח, תיקנו וניסו שוב, וגם זה חלק מהעניין.

כשהכול היה מוכן, התיישבו סביב שולחנות הפיקניק. פיתה חמה מהאש, סלט שנחתך על אותו שולחן, וארוחה שכל פריט בה עבר דרך הידיים של מישהו מהכיתה.

אחרי בוקר כזה, גם הכיתה עצמה יושבת אחרת. יותר קרוב, ועם הרבה יותר סיפורים משותפים. ומי שלא האמין שיצליח לאפות פיתה, כבר מבקש לעשות את זה שוב.